מחלקה אחת, פתחו שעון- שלוש שנים זוז.
פתאום נופל האסימון- אני חייל.
הגענו לבא"ח (בסיס אימונים חטיבתי) גבעתי בקציעות אחרי כמה שעות טובות של נסיעה, יורדים מהאוטובוס והמפקד מכריז "זהו זה, אתם בבא"ח, אתם בגבעתי, מעכשיו הכל עומד להשתנות".
זה עדיין מרגיש כמו סוג של גיבוש, איזושהי הצגה עוד שבוע מגיעים הביתה והכל יעבור.
זה רק סימן שעוד לא עיכלנו כלום, אנחנו בכלל עוד לא מבינים שמעכשיו אנחנו רכוש צה"ל לפחות לשלוש שנים הבאות.
האמת שבטרום לא סבלנו יותר מדי, רוב הזמן היינו בדקת קריאה (המפקד קורא למחלקה ותוך דקה כולם מסודרים בשלשות), זאת אומרת שאסור להתרחק מהפלוגה יותר מדי אחרת נאחר, אבל בכל זאת, יושבים עם החברים אווירה מעולה.
כל יום שעובר התחושה שחוזרים הביתה גדלה, הנה מחר אנחנו בבית פוגשים את כולם, שוכחים שיומיים אחרי זה ב4 בבוקר אנחנו נצא שוב לכיוון קציעות ושזו הולכת להיות השגרה שלנו מעכשיו.
רוב הטרום (טרום טירונות - שבוע וחצי של הסתגלות לצבא ולתנאים) הכינו אותנו מבחינת משמעת לגיבוש, פיזית לא עשינו יותר מדי דברים, פה מתח שם מקבילים, קצת טיפוס על חבל בכוח ידיים וזהו פחות או יותר.
בעיקר מנסים להרעיל אותנו ללכת לגיבוש ולסיים אותו, לדעתי זה חסר סיכוי, מי שלא רצה מההתחלה והשתכנע בגלל המפקדים, יפרוש אחרי חצי שעה.
עוד לא החלטתי מה אני רוצה, סיירת גבעתי? עורב? סיירת רימון? אולי גדודים.. התהילה הכבוד והפעילות שעושים בסיירות בהחלט מושכת, מן תחושה כזאת של עשיתי את זה, עברתי את הגיבוש, מצד שני, כל האווירה שהייתה עד עכשיו בטרום תמחק כלא הייתה, הנהלים קשוחים הרבה יותר ואני בטוח שלפחות עד סוף הטירונות לא נצחק יותר מדי, לעומת זאת בגדודים אווירת ה"עמך" הזאת של הצחוקים והדחקות ב3 בלילה, או סתם ככה באמצע הקשב כשעוברת איזו כוסית.. לוותר על זה? איך אפשר..
אני פשוט אלך לגיבוש בידיעה שלא משנה לאן אני אגיע אני אהיה הכי מאושר שיש, ואתן את מה שאני יכול כי אני אהיה לוחם, לוחם טוב.
שבת הבאה אני סוגר, מה שאומר שאני לא אהיה כאן שבועיים, אז תצטרכו לחכות בשקט ובסבלנות כדי לשמוע לאן הגעתי, גדס"ר או גדודים.
ואז אני גם אספר מה היה בגיבוש (בגבולות המותר) ומה היה בטירונות עצמה שאני כבר כל כך מחכה להגיע אליה ועוד יותר מחכה לסיים אותה, בא לי כבר להתחיל לעשות קווים בעזה.
בקיצור, מי שעוד לא היה על מדים לפני הגיוס, אולי איך שהוא הסתכל במראה ויראה את עצמו במדים יבין שהוא חייל.
אבל אני הייתי פעמיים על מדים, פעם אחת בגדנ"ע ופעם אחת בגיבוש, ובשני המקרים זה היה לשבוע, ככה שעד עכשיו חוץ מהקטע הפיזי שכמעט לא היה קיים בטרום, הכל היה אותו דבר, קשה להבין שמחר בערב אני מתחיל לארגן שוב את התיק לנסיעה הזאת אי שם בדרום.
אולי ביום ראשון אני כבר אבין לגמרי שמעכשיו אני חייל.
פתאום נופל האסימון- אני חייל.
הגענו לבא"ח (בסיס אימונים חטיבתי) גבעתי בקציעות אחרי כמה שעות טובות של נסיעה, יורדים מהאוטובוס והמפקד מכריז "זהו זה, אתם בבא"ח, אתם בגבעתי, מעכשיו הכל עומד להשתנות".
זה עדיין מרגיש כמו סוג של גיבוש, איזושהי הצגה עוד שבוע מגיעים הביתה והכל יעבור.
זה רק סימן שעוד לא עיכלנו כלום, אנחנו בכלל עוד לא מבינים שמעכשיו אנחנו רכוש צה"ל לפחות לשלוש שנים הבאות.
האמת שבטרום לא סבלנו יותר מדי, רוב הזמן היינו בדקת קריאה (המפקד קורא למחלקה ותוך דקה כולם מסודרים בשלשות), זאת אומרת שאסור להתרחק מהפלוגה יותר מדי אחרת נאחר, אבל בכל זאת, יושבים עם החברים אווירה מעולה.
כל יום שעובר התחושה שחוזרים הביתה גדלה, הנה מחר אנחנו בבית פוגשים את כולם, שוכחים שיומיים אחרי זה ב4 בבוקר אנחנו נצא שוב לכיוון קציעות ושזו הולכת להיות השגרה שלנו מעכשיו.
רוב הטרום (טרום טירונות - שבוע וחצי של הסתגלות לצבא ולתנאים) הכינו אותנו מבחינת משמעת לגיבוש, פיזית לא עשינו יותר מדי דברים, פה מתח שם מקבילים, קצת טיפוס על חבל בכוח ידיים וזהו פחות או יותר.
בעיקר מנסים להרעיל אותנו ללכת לגיבוש ולסיים אותו, לדעתי זה חסר סיכוי, מי שלא רצה מההתחלה והשתכנע בגלל המפקדים, יפרוש אחרי חצי שעה.
עוד לא החלטתי מה אני רוצה, סיירת גבעתי? עורב? סיירת רימון? אולי גדודים.. התהילה הכבוד והפעילות שעושים בסיירות בהחלט מושכת, מן תחושה כזאת של עשיתי את זה, עברתי את הגיבוש, מצד שני, כל האווירה שהייתה עד עכשיו בטרום תמחק כלא הייתה, הנהלים קשוחים הרבה יותר ואני בטוח שלפחות עד סוף הטירונות לא נצחק יותר מדי, לעומת זאת בגדודים אווירת ה"עמך" הזאת של הצחוקים והדחקות ב3 בלילה, או סתם ככה באמצע הקשב כשעוברת איזו כוסית.. לוותר על זה? איך אפשר..
אני פשוט אלך לגיבוש בידיעה שלא משנה לאן אני אגיע אני אהיה הכי מאושר שיש, ואתן את מה שאני יכול כי אני אהיה לוחם, לוחם טוב.
שבת הבאה אני סוגר, מה שאומר שאני לא אהיה כאן שבועיים, אז תצטרכו לחכות בשקט ובסבלנות כדי לשמוע לאן הגעתי, גדס"ר או גדודים.
ואז אני גם אספר מה היה בגיבוש (בגבולות המותר) ומה היה בטירונות עצמה שאני כבר כל כך מחכה להגיע אליה ועוד יותר מחכה לסיים אותה, בא לי כבר להתחיל לעשות קווים בעזה.
בקיצור, מי שעוד לא היה על מדים לפני הגיוס, אולי איך שהוא הסתכל במראה ויראה את עצמו במדים יבין שהוא חייל.
אבל אני הייתי פעמיים על מדים, פעם אחת בגדנ"ע ופעם אחת בגיבוש, ובשני המקרים זה היה לשבוע, ככה שעד עכשיו חוץ מהקטע הפיזי שכמעט לא היה קיים בטרום, הכל היה אותו דבר, קשה להבין שמחר בערב אני מתחיל לארגן שוב את התיק לנסיעה הזאת אי שם בדרום.
אולי ביום ראשון אני כבר אבין לגמרי שמעכשיו אני חייל.
