שביזות שמירות ומה שבינהם

הפוסט המיוחל הגיע, פעם אחת לא היה לי זמן, נסו אתם בשו"ש אחד קצר להספיק להיות עם חברים, חברה, משפחה וגם לכתוב פוסט, לא תמיד יש זמן, אחרי זה האינטרנט שלי הפסיק לעבוד לאיזה חודש ועכשיו אני פה, כותב על שביזות.
עד עכשיו כל הפוסטים היו מלאי מוטיבציה, אז לא.
תדעו שהשירות הצבאי גדוש בשביזות (שבו"ז- שבור זין).
לא תמיד יש לך כוח להקשיב למפקד שלך שאומר לך מה לעשות, לא באלך אף פעם לישון רק 6 שעות בלילה ובטח שלא לעלות לשמירה ב3 לפנות בוקר בעמדה הכי רחוקה בבסיס.
אבל שביזות יומיומית כזאת היא שביזות חולפת, יש שביזות כבדה הרבה יותר, בסוכות ב' שבוע שלם שהיינו אמורים להיות בבית, "כוננות" אומרים לנו, מי ישמע מה טירון כולה רובאי 03 יכול לעשות.
הלכנו לשמור באלמ"ר בסיס מודיעין קרוב מאוד לבא"ח, ג'ובניקים מכל עבר, אתה עומד במגדל שמירה, 4 שעות, וחושב...
אני מתאמן פה מסלול באורך של שנה שלמה, ומה שאני יעשה בסוף זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו, בתור חייל מזורגג רובאי 03 בסה"כ, שמירות שמירות שמירות.
זה משמעותי? מה משמעותי בזה? יכלו לשים על המגדל שמירה הזה מצלמה ועוד פקידה שתסתכל על המסך ותראה אם יש משהו חריג.
אבל למה אני? לוחם, צריך לשמור? באתי בשביל להלחם, באתי בשביל לסכן את החיים במקום שאחרים מפחדים להתקרב אליו. לא באתי בשביל לשמור. זה לא משמעותי.
מתחילות להרהר בך מחשבות, אולי נלחם על לצאת לאיזה סיירת? אולי נעבור יחידה כשבראש מהדהדת המחשבה הזאת על הגיבוש חובלים שאני יכול ללכת אליו מתי שרק ארצה, השאלה אם הקורס ההוא יותר משמעותי, יותר תורם?
וזה לא הכל, לא רק זו שביזות, את השבזה הכי גדולה שקיבלתי, קיבלתי לפני שבועיים בערך אנחנו מסיימים את שבוע קליעה 3 (השבוע האחרון מהתוכן של הטירונות) הסמל שלנו מושיב אותנו בח' דרמטית ופותח את השיחה "אני רוצה לנצל את הזמן הזה שזה רק אני ואתם, אף אחד לא שומע", זה לא נשמע דרמטי עכשיו אולי, אבל אז זה היה נשמע מאוד דרמטי.
"המפקדים שלכם עוזבים, שלושתם, יוצאים לקצינים", מכה כזאת קשה המחלקה לא קיבלה מאז תחילת השירות (הלא כ"כ ארוך), "המפקדים שלכם, שלושה מפקדים מצויינים, והתוצאות שלכם, תוצאות מדהימות, זה הרבה בזכותכם, שלושתם רוצים את זה, שלושתם מתאימים, ושלושתם קיבלו המלצות חמות מאוד. זה לא קורה הרבה שמוציאים את כל המפקדים של אותה מחלקה לקצינים, זה דבר נדיר, תבינו כמה הם טובים, וכמה זה בזכותכם".
אותו מפקד שאמר לי שבוע לפני "המחלקה צריכה אותך, אל תעזוב (תכף אני אגע לאיפה רציתי לעזוב), חשוב שנשאר כולנו ביחד מגובשים" המפקד ההוא ממש עוזב אותנו ויוצא מפה, נוטש את המחלקה, כמו סכין בגב זה מרגיש, בגללו נשארתי בגדוד הזה רק בגללו והוא עוזב, חושב רק על עצמו.
נשמע היסטרי אבל זה באמת ככה, מפקד שנקשרת אליו 4 חודשים והוא פתאום עוזב אין דבר יותר מדכא מזה המחלקה ירדה ממש באחוזי ההצלחה שלה מאז שהם עזבו, זה השפיע על כולם.
אחרי הגיבוש, היה רק גדוד אחד שלא רציתי להגיע אליו, זה היה גדוד רׁתם הגדוד שאני משרת בו, האמת? הגדוד הכי טוב בחטיבה, אבל אז פשוט לא רציתי להגיע לשם המקום היחידי שאמרתי לשם אני לא מגיע, ואז פגשתי את המפקד שלי שתי דקות שיחה איתו גרמו לי להבין שמפקד כזה אני לא מפסיד גם אם יציעו לי לעבור לסיירת מטכ"ל עכשיו.
באמת מפקד איכותי ממעלה ראשונה, אז בגללו אני פה והוא עוזב, אני כבר לא רוצה להיות פה.
אין מה לעשות זה צבא קמים על הרגליים ו"תהיה חזק".
קיבלנו מפקדים חדשים, המפקד האישי שלי (של הכתה שלי) גרוע מאוד וכל מילה נוספת מיותרת, שני המפקדים האחרים דווקא בסדר אבל גם לא להיט, המפקדים שהיו לנו במחלקה היו בחסד עליון תותחים מאין כמוהם.
קצת גלשתי מנושא השביזות אבל חשוב להבין שמה שרואים מרחוק זה לא מה שרואים מקרוב, ואם אתם רוצים להגיע לחי"ר תדעו מה המחיר.
הרבה בלת"מים שאתה בכלל לא חושב עליהם לפני שאתה מתגייס, אתה לא חושב מזה לקום ב5 בבוקר לעשות יבשים להתגלגל על הבטון כמו איזה כלב, מצב כריעה, שכיבה גלגול לימין אצבע מבט לאחור נשק תהיה מוכן הותקלתם.
הדבר האחרון שבא לך זה יבשים וזה משביז- כי לא באלך, אבל לא שואלים אותך. תהיה חזק.
או לפני ארוחת ערב אתה מת לשים קצת את הראש אבל שבע דקות עליתם על מד"ס (מדי ספורט- יענו בגדי ספורט) יוצאים לריצה 5 ק"מ.
לא רוצה את זה לא באלי, זה מעיק זה משעמם אסור לדבר בריצה אסור כלום רק לרוץ, משעמם.
תהיה חזק.
או דקה לפני שמשחררים אותך לשעת ט"ש אתה כבר בטוח שזהו אתה הולך להתקלח ולישון אבל למפקד יש תוכניות אחרות, 7 דקות שמנ"ש (היכון קרב לילה, עולים על וסטים, קסדות, ברכיות, פורסים פק"לים כתתיים) הדבר הכי מעיק בעולם, מי שחסר לו מים במימיה או כדור במחסנית- שעה ביציאה. חסרים לך שני כדורים? שעתיים.
וזה משביז כי לא באלך אבל אתה פה אתה לוחם, אתה תהיה חזק.

כמו שהבטחתי- לאן רציתי לעזוב? כמו שציינתי קודם יש לי גיבוש חובלים שעוד לא עשיתי והמחשבות על שלוש שנים של שמירות בהחלט מעיקות ומבאסות, חשבתי למה לא? ננסה אולי נצליח.
המפקד שלי הפציר בי להשאר אבל זה לא עזר לו, אני כנראה אצא לגיבוש הקרוב, זה שבפברואר, לא בטוח שאני אצא לקורס גם אם אני אעבור אבל נראה מה יהיה.

אני נשבע, אני נשבע, אני נשבע!

ההשבעה, הרגע ההוא שחיכיתי לו יותר מעשור, אני זוכר, הלכתי עם אבא בכותל, לצידנו עשרות חיילים עומדים בשורות מסודרות להפליא, ממלמלים כל מני מילים שאז לא היו ברורות כל כך, ואני שואל אותו "הם נשבעים?".

כמה רציתי להגיע לרגע לזה בעצמי, רציתי להיות במקומם אני זוכר את זה כמו אתמול (ועברו אולי 12 שנה).

בדיעבד אני יודע שהם בטח עשו תס"חים (תרגילי סדר חטיבתיים), גיהנום לעמוד שעות בשמש להזיע ולשמוע איזה רס"ר שמן צועק עליך שאתה לא עומד בדום נכון עם הנשק.

אבל זה שווה, שלושה ימים של תס"חים בשביל להגיע לרגע הזה שאתה מבין שתמות בשביל המדינה ובשביל היושבים בה, יותר נכון ליום שבו אתה נשבע שתמות למענם.

היום שבו אתה מבין שאתה מוכן למות למען ישראל הוא היום שאתה מסמן "גבעתי - 5", לפחות ככה זה היה לגבי.

את ההשבעה שלנו הרחיקו מאיתנו, היינו אמורים להשבע בערך לפני שבועיים אבל מסיבות לא ברורות דחו לנו אותה ליום שלישי, יום לפני ערב סוכות.

כל התחושות האלה שמציפות אותך בטקס, אי אפשר לתאר מה קורה לך בלב כשאתה זועק אחרי נוסח השבועה "אני נשבע אני נשבע אני נשבע" ומתכוון לזה בכל איבר, עורק, גיד, וריד ונים שבזכותם אתה קרבי.

אפילו דתיים שיש להם איסור להשבע לשווא, (ותגידו מה שתרצו לדעתי שבועה למדינה זה ממש לא לשווא- ולא אני לא אפנה ישובים), בחרו להשבע למרות שהייתה להם האופציה "להצהיר", כי זה לא שבועה דתית, זו שבועה של רגש, אתה לא נשבע כי אתה מאמין באלוהים אתה נשבע כי אתה מאמין בעצמך שתיתן את כל כולך למדינה כי בשביל זה אתה פה.

וזה נשמע כל כך לא מציאותי וכל כך רחוק אבל דבר אחד אני יודע, אני לא אמות למען המדינה כל כך מהר, אני קודם כל אנסה להרוג את הערבי הבן-זונה שעומד מולי.

זה או אני או הוא, ואם זה אני- אז זה יחד איתו.

נוסח השבועה:

"הנני נשבע ומתחייב בהן צדקי

לשמור אמונים למדינת ישראל

לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים

לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג

עול משמעתו של צבא הגנה לישראל

לציית לכל הפקודות וההוראות

הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים

ולהקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי

להגנת המולדת ולחירות ישראל"

"ליום הבא אני נשבע, במחשבות, בהרגשות, בכוונות- אני נשבע"

כמעט לוחמים

הכתה הזאת, המחלקה הזאת, כבר לא מה שהיה פעם.
לוקס מוזס ואלי עם נגב, איתמר מאגיסט, כבר יש קלעים ומפקדי חוליות, הכל נבנה.
כל חייל קיבל את הפק"ל שלו, כמעט אין חפ"שים.
מערימת ילדים שסיימו אתמול י"ב אנחנו לאט לאט נהפכים לחבורת לוחמים שבבוא היום יקבלו את הקריאה לשמור על מדינת ישראל.
גם היחס של המפקדים השתנה, מהחודש הראשון של הטירונות, שבו את רוב היום היינו מעבירים ב-"20 שניות מגדל שמירה 20 שניות צא." אנחנו מתחילים בשבועות קליעה רציניים, שבוע פרט, שבוע צמד, שבוע הסמכות וכדו', מתחילים להתמקצע, הטירונות הופכת למקצועית יותר ויותר עם כל יום שעובר.
עכשיו אפשר להסתכל על האימון מתקדם בגובה העיניים, ספק פחד ספק התרגשות אבל הרבה ציפיות.
מצד אחד אין יותר דיסטאנט עם המפקדים, המפקד שריה יהפוך מהר מאוד ל"אלבז" (למפקד שלי קוראים שריה אלבז) מצד שני הציפייה של המפקדים הגבוהים יותר (מ"מ, מ"פ) עולה, רמות המקצוענות שידרשו מאיתנו יהיו גבוהות יותר, המשימות שיוטלו עלינו יהיו קשות יותר, כששאלתי אחד ממרץ אם האימון מתקדם קשה הוא ענה לי "בוא נגיד שאתה לא מסדר יותר שנצים מתחת למיטה" (שנצ - שרוך או משו כזה שבולט מהמיטה או מהתיק, למי שלא הבין, יהיה הרבה יותר קשה), יחד עם התשובה הזאת מתחילים לחשוב על החורף שיתחיל בדיוק כשנעלה להר קרן (הבסיס של האימון מתקדם), קור איימים וגשם, וזה כבר לא טירונות, לא מפסיקים להתאמן בגלל שקר, אין קור, תהיה חזק.

"נלחמים בשביל הדגל, לכבוד ארץ ישראל"

"אוגוסט 11 עכשיו תורכם"

זאת הייתה השיחה אולי הכי משמעותית שעשו לי בחיים, כל מילה השאירה שריטה יותר עמוקה בלב.
והמשפט הזה "עד היום שמרו עליכם, אוגוסט 11 עכשיו תורכם לשמור עלינו" בנימת כעס וזלזול של "מי נראה לכם שאתם חבורה של אפסים צעירים" פשוט נחרטה אי-שם עמוק בפנים.

השיחה הזאת הייתה כשעלינו מהשטח, מפקד הסמל שלנו גער בנו, אנחנו רק עכשיו סיימנו את הטרום, והוא נכנס בנו בכל הכוח, לחץ על הנקודות הכי רגישות, "חבורה של אפסים, אתם לא מבינים איפה אתם נמצאים, כשאני הייתי טירון פחדתי מהסמל שלי, ובטח אתם זורקים לי על הזמנים."
"אתם פה בשביל לשמור על המדינה שלכם, על המשפחה, על עצמכם ועל החברה שלכם וכן גם עלי.
כדאי שתתאפסו על עצמכם מהר מאוד כי ככה אנחנו לא נתקדם."

אחרי השיחה הזאת יצאנו לשעת ט"ש, אני לא יודע מה כולם עשו בשעה הזאת, אבל אני חשבתי, הבנתי למה אני פה, הבנתי שאני פה בשביל לשמור על כל מי שחסר לי בדיוק באותם רגעים שאני נמצא בבסיס המזויין הזה, 6 ק"מ מגבול מצרים.
אני נמצא שם, מתרחק מכל מי שאני אוהב, גורם להם להתגעגע, מתגעגע בעצמי, אבל שומר עליהם, או לפחות עתיד לשמור עליהם.
זריקת מרץ שכזאת באמת משאירה אותך על הרגליים בקור חודר השמיכות של הלילה בקציעות.
וגם אם כולכם לא מבינים, ואולי גם לא תבינו מה אנחנו עושים שם, אנחנו יודעים מה אנחנו עושים ולמה אנחנו עושים, ובגלל זה אנחנו כאן, אז לכל המתגעגעים, הרבה יותר קל להתגעגע כשאתה שוכב על החוף עם חברים מאשר כשאתה כאילו ישן באוהל סיירים צפוף באמצע שבוע שטח, מנסה לדמיין כמה החיים שלך יכלו להיות טובים בתור ג'ובניק.

"אני לוחם בשבלכם עם הצבא הכי חזק בעולם"

חכי לי שאחזור, מחר אני בבית

טוב אני חייב לכם הרבה, לא הייתי כאן המון זמן, לו"ז צפוף..

חלק I - הגיבוש:
את התשובה לאן הגעתי ואיפה אני היום תקבלו בסוף החלק הזה.
הגיבוש היה נטו תענוג, אווירה מצויינת אנשים טובים אחלה של צוות.
מה שעשינו שם לא היה מיוחד מדי, ספרינטים, זחילות, אלונקה סוציומטרית ומסע, מסע של 7-9 ק"מ להערכתי, ועוד מסע של קילומטר וחצי יום אחרי זה.
אני אפרט, יום לפני הגיבוש בודקים שהכל משופצ"ר לתד"ל (תיק דרך ללוחם) ולאפוד, שכל הציוד נמצא ושכלום לא יפול באמצע הריצות, עצה שלי, תשפצרו הכי טוב שאפשר, כי אם לא זה יתנקם בכם.
תדאגו שכל שיפצור שלכם המפקד של הטרום יאשר ואם הוא לא מאשר שיעזור לכם לשפר כי אם יפול לכם השק שינה באמצע הריצה אתם תרצו להתאבד או מינימום לפרוש.
אחרי ששיפצרתם הכל מגיע יום הגיבוש, אם אני לא טועה יפרגנו לכם בעוד איזה שעת שינה לפני הגיבוש, בקיצור הגיע היום עמוס הבירוקרטיה, היום הראשון, אתם תתחילו כשכבר יהיה חשוך, קצת תיזוזים לא משהו רציני, תפרשו שקי שינה בפינת הורים ותלכו לישון.
תקומו, המדריך יגיד לכם שהוקפצתם והשעה עכשיו בערך 2 בלילה ושישנתם אולי שעה וחצי בלחץ (אתם בלי שעונים בגיבוש) תהיו בטוחים- הוא מחרטט, השעה בסביבות 4-5 בבוקר, הלכתם לישון בערך שש שעות לפני זה אולי אפילו יותר.
תקומו ותתחילו לצעוד לעבר המטווחים של הבא"ח שאותם תכירו בהמשך, שם יערך כל הגיבוש, מאחורי המטווחים גבעה את הגבעה הזאת תחרשו חזק עם שקי פק"ל מלאים בחול, ואת הציר הראשי שמפריד בין הגבעה למטווחים תחרשו בספרינטים ואלונקה.
קצת משימות שטותיות בצל כי יש עומסי חום, ואז שוב קצת תיזוזים דומים למה שבהתחלה ושוב תלכו לישון.
יום שלישי, יום המסע, שוב תקומו בבוקר שוב יגידו לכם שישנתם שעתיים, ושוב בפועל ישנתם בערך 6 שעות אולי יותר.
בקיצור תיזוזים די דומה ליום השני, בצהריים אצלנו היה עומס חום כבד ובגלל המסע נתנו לנו לישון באוהל סיירים (חממה) איזה חצי שעה, חום איימים אתם לא תצליחו להרדם בחיים, הכי הרבה שתעשו זה תתייבשו.
ערב, התחיל המסע, המדריך לא יפסיק לחפור שהמסע עוד ארוך וההתחלה היא רק החימום לא להשבר, זה הכי חשוב.
כל המסע יעשה בקצב 6 בהתחלה הוא יהיה על הציר שמפריד בין המטווחים לדיונות, אתם תתקדמו דרך השטח לכיוון הבא"ח מדי פעם כמה שוקיסטים ישכחו לצעוק את המספר שלהם במספרי ברזל מה שיגרום למדריך לתזז אתכם עוד וללכת בסיבובים סביב עצמכם.
הגעתם לבא"ח- הקלה.
קצת תיזוזים קצת צעקות, אתם הרי לא יותר מערימת אפסים שמעזים לחשוב שיש להם מקום בסיירת, עכשיו הולכים לישון.
מתעוררים, ישלחו אתכם למסע של ק"מ בערך עד לתחנת דלק עם אלונקה פתוחה בלי מדריכים ובלי מלאכים, רק אתם ושאר החיילים שעושים את הגיבוש בצוות שלכם, תשירו תרימו מורל, אנחנו עשינו את זה, זה נותן הרבה כוח.
תחזרו בסוף המסע הקצר הזה למדריך עוד קצת תיזוזים וזהו שאלון סוציומטרי והגיבוש נגמר.

הגיבוש הזה הוא לא קשה בכלל אם תרשו לי להגיד, אני למזלי לא עברתי אותו (ואני לא אשקר, רציתי לעבור, אבל גם רציתי לא לעבור, יותר העדפתי גדודים) אני בגדוד רֹתם (בבא"ח כולם עוד נקראים פלוגה ולא גדוד, ז"א אני בפלוגת רֹתם), יש לי אחלה של אנשים בכתה ובמחלקה ואני מבסוט עד הגג.

"לא רוצה להיות גיבור, לך רציתי לספר, שבלילה השחור- מישהו שומר."

אני חייל ואל תבכי ילדה

מחלקה אחת, פתחו שעון- שלוש שנים זוז.
פתאום נופל האסימון- אני חייל.
הגענו לבא"ח (בסיס אימונים חטיבתי) גבעתי בקציעות אחרי כמה שעות טובות של נסיעה, יורדים מהאוטובוס והמפקד מכריז "זהו זה, אתם בבא"ח, אתם בגבעתי, מעכשיו הכל עומד להשתנות".
זה עדיין מרגיש כמו סוג של גיבוש, איזושהי הצגה עוד שבוע מגיעים הביתה והכל יעבור.
זה רק סימן שעוד לא עיכלנו כלום, אנחנו בכלל עוד לא מבינים שמעכשיו אנחנו רכוש צה"ל לפחות לשלוש שנים הבאות.
האמת שבטרום לא סבלנו יותר מדי, רוב הזמן היינו בדקת קריאה (המפקד קורא למחלקה ותוך דקה כולם מסודרים בשלשות), זאת אומרת שאסור להתרחק מהפלוגה יותר מדי אחרת נאחר, אבל בכל זאת, יושבים עם החברים אווירה מעולה.
כל יום שעובר התחושה שחוזרים הביתה גדלה, הנה מחר אנחנו בבית פוגשים את כולם, שוכחים שיומיים אחרי זה ב4 בבוקר אנחנו נצא שוב לכיוון קציעות ושזו הולכת להיות השגרה שלנו מעכשיו.
רוב הטרום (טרום טירונות - שבוע וחצי של הסתגלות לצבא ולתנאים) הכינו אותנו מבחינת משמעת לגיבוש, פיזית לא עשינו יותר מדי דברים, פה מתח שם מקבילים, קצת טיפוס על חבל בכוח ידיים וזהו פחות או יותר.
בעיקר מנסים להרעיל אותנו ללכת לגיבוש ולסיים אותו, לדעתי זה חסר סיכוי, מי שלא רצה מההתחלה והשתכנע בגלל המפקדים, יפרוש אחרי חצי שעה.
עוד לא החלטתי מה אני רוצה, סיירת גבעתי? עורב? סיירת רימון? אולי גדודים.. התהילה הכבוד והפעילות שעושים בסיירות בהחלט מושכת, מן תחושה כזאת של עשיתי את זה, עברתי את הגיבוש, מצד שני, כל האווירה שהייתה עד עכשיו בטרום תמחק כלא הייתה, הנהלים קשוחים הרבה יותר ואני בטוח שלפחות עד סוף הטירונות לא נצחק יותר מדי, לעומת זאת בגדודים אווירת ה"עמך" הזאת של הצחוקים והדחקות ב3 בלילה, או סתם ככה באמצע הקשב כשעוברת איזו כוסית.. לוותר על זה? איך אפשר..
אני פשוט אלך לגיבוש בידיעה שלא משנה לאן אני אגיע אני אהיה הכי מאושר שיש, ואתן את מה שאני יכול כי אני אהיה לוחם, לוחם טוב.
שבת הבאה אני סוגר, מה שאומר שאני לא אהיה כאן שבועיים, אז תצטרכו לחכות בשקט ובסבלנות כדי לשמוע לאן הגעתי, גדס"ר או גדודים.
ואז אני גם אספר מה היה בגיבוש (בגבולות המותר) ומה היה בטירונות עצמה שאני כבר כל כך מחכה להגיע אליה ועוד יותר מחכה לסיים אותה, בא לי כבר להתחיל לעשות קווים בעזה.
בקיצור, מי שעוד לא היה על מדים לפני הגיוס, אולי איך שהוא הסתכל במראה ויראה את עצמו במדים יבין שהוא חייל.
אבל אני הייתי פעמיים על מדים, פעם אחת בגדנ"ע ופעם אחת בגיבוש, ובשני המקרים זה היה לשבוע, ככה שעד עכשיו חוץ מהקטע הפיזי שכמעט לא היה קיים בטרום, הכל היה אותו דבר, קשה להבין שמחר בערב אני מתחיל לארגן שוב את התיק לנסיעה הזאת אי שם בדרום.
אולי ביום ראשון אני כבר אבין לגמרי שמעכשיו אני חייל.

והשעון מתקתק

אז מה? הפוסט האחרון שלי כאזרח, תבטיחו לי שלא תברחו, אני לא אהיה פה כל השבוע, אולי שבועיים? מי יודע..
זה פשוט לא יאומן, פחות מ11 שעות ואני רכוש צה"ל.
מחר כל המשפחה שלי תבוא, החברה ואולי גם חלק מהחברים.
הלוואי שהכל יעבור חלק, משום מה יש לי תחושה לא טובה, איכשהו הכל ישתבש, אין מצב שאני עולה לאוטובוס של תותחנים, זה בטוח.
אני כבר לא יכול לחכות יותר, ללבוש את המדים הירוקים ויחד איתם לקבל קיטבג של גאווה ואחריות.
הגיוס הוא הדרך הכי טובה שלי להוכיח לעצמי שכל הערכים והעקרונות שלי הם לא סתם דיבורים,

.אלא דרך החיים שלי

האמת שאני קצת חושש, הגיבוש יחטיו"ת שללא ספק אני מתכוון לצאת אליו ובטוח לסיים אותו, (ועד כמה שזה תלוי בי גם לעבור אותו בהצלחה) קצת מלחיץ, אני לא אשקר, אומנם כבר הייתי בגיבוש אחד, ארוך
.יותר, שישה ימים, אבל הקושי הפיזי בו היה בדיחה

.הכושר שלי שואף מטה עם כל יום שעובר ואני מקווה שזה לא מה שיפיל אותי בגיבוש

.ואם כן? אז גדוד שקד- אני בדרך, עזה? תתכונני

עד עכשיו (עד לפני 10 דקות ליתר דיוק) כל מי ששאל אותי אם אני מתרגש, עניתי לו תשובה חד משמעית, ממש לא.

אבל נראלי שרק עכשיו אני מתחיל לעכל, התרגשות מהולה בפחד וגדושה בציפייה.

אני אופטימי- יהיה בסדר.

בהצלחה לי ולכל מתגייסי יולי-אוגוסט.

ובעיקר לשועלים של גבעתי- כי סגול לא יורד במים.