ההשבעה, הרגע ההוא שחיכיתי לו יותר מעשור, אני זוכר, הלכתי עם אבא בכותל, לצידנו עשרות חיילים עומדים בשורות מסודרות להפליא, ממלמלים כל מני מילים שאז לא היו ברורות כל כך, ואני שואל אותו "הם נשבעים?".
כמה רציתי להגיע לרגע לזה בעצמי, רציתי להיות במקומם אני זוכר את זה כמו אתמול (ועברו אולי 12 שנה).
בדיעבד אני יודע שהם בטח עשו תס"חים (תרגילי סדר חטיבתיים), גיהנום לעמוד שעות בשמש להזיע ולשמוע איזה רס"ר שמן צועק עליך שאתה לא עומד בדום נכון עם הנשק.
אבל זה שווה, שלושה ימים של תס"חים בשביל להגיע לרגע הזה שאתה מבין שתמות בשביל המדינה ובשביל היושבים בה, יותר נכון ליום שבו אתה נשבע שתמות למענם.
היום שבו אתה מבין שאתה מוכן למות למען ישראל הוא היום שאתה מסמן "גבעתי - 5", לפחות ככה זה היה לגבי.
את ההשבעה שלנו הרחיקו מאיתנו, היינו אמורים להשבע בערך לפני שבועיים אבל מסיבות לא ברורות דחו לנו אותה ליום שלישי, יום לפני ערב סוכות.
כל התחושות האלה שמציפות אותך בטקס, אי אפשר לתאר מה קורה לך בלב כשאתה זועק אחרי נוסח השבועה "אני נשבע אני נשבע אני נשבע" ומתכוון לזה בכל איבר, עורק, גיד, וריד ונים שבזכותם אתה קרבי.
אפילו דתיים שיש להם איסור להשבע לשווא, (ותגידו מה שתרצו לדעתי שבועה למדינה זה ממש לא לשווא- ולא אני לא אפנה ישובים), בחרו להשבע למרות שהייתה להם האופציה "להצהיר", כי זה לא שבועה דתית, זו שבועה של רגש, אתה לא נשבע כי אתה מאמין באלוהים אתה נשבע כי אתה מאמין בעצמך שתיתן את כל כולך למדינה כי בשביל זה אתה פה.
וזה נשמע כל כך לא מציאותי וכל כך רחוק אבל דבר אחד אני יודע, אני לא אמות למען המדינה כל כך מהר, אני קודם כל אנסה להרוג את הערבי הבן-זונה שעומד מולי.
זה או אני או הוא, ואם זה אני- אז זה יחד איתו.
נוסח השבועה:
"הנני נשבע ומתחייב בהן צדקי
לשמור אמונים למדינת ישראל
לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים
לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג
עול משמעתו של צבא הגנה לישראל
לציית לכל הפקודות וההוראות
הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים
ולהקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי
להגנת המולדת ולחירות ישראל"
"ליום הבא אני נשבע, במחשבות, בהרגשות, בכוונות- אני נשבע"
